לבכות או לא לבכות?

"דרוש" חסידי 

חברים יקרים,

השבת נקרא בתורה על האירוע הכי מרגש בכל התורה כולה - המפגש של יוסף עם אחיו, ומעל לכל, המפגש, החיבוק והבכי של יוסף ובנימין. "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו" - האחים היתומים שהופרדו על לא עוול בכפם, נפגשו אחרי למעלה מ-20 שנה, נפלו זה על צווארו של זה ובכו.

רש"י מבאר מהגמרא, שיוסף בכה על בתי המקדש שיהיו בירושלים בנחלה של בנימין וייחרבו, ובנימין בכה על משכן שילה שהיה בנחלת יוסף ונחרב.
אבל למה, למה הם בכו האחד על הצרה של אחיו? הרבה יותר הגיוני שיוסף יבכה על משכן שילה שנמצא בחלקו, ובנימין יבכה על בתי המקדש שנמצאים בחלקו. למה הם בכו כל אחד על אחיו ולא על עצמו?
הרבי מבאר ביאור נפלא כזה, שנושא עמו מסר נפלא לחיים:
לבכות זה בסדר וזה מותר, אבל רק על דבר שכבר אבוד. אם יש דבר שכבר איננו בשליטתך והוא כואב לך, אז אתה בוכה. אבל, דבר שבידיך לתקן, על זה אתה לא בוכה, את זה אתה מנסה לתקן ולשפר עד הרגע האחרון, אין פשוט זמן לבכות, צריך לעשות.
יוסף בכה על בתי המקדש שבחלקו של בנימין, כי זהו התיקון של בנימין ואילו ליוסף אין כאן הרבה מה לעשות. הוא יעזור, ייתן עצה, יעודד, אולי אפילו יברך, אבל התיקון עצמו שייך לבנימין. אז הוא בוכה, כי כבר אין לאל ידיו לעשות. משכן שילה, לעומת זאת, יושב בחלקו של יוסף והוא תיקון ששייך ליוסף. זה בחלקו ובנחלתו ולכן על זה הוא לא בוכה, על משכן שילה הוא יילחם עד הטיפה האחרונה לנסות ולתקן.
אותו דבר גם עם בנימין. על בתי המקדש שיישבו בחלקו ובנחלתו הוא לא בוכה, כי כל עוד הם לא נחרבו, הוא ינסה לתקן ולהתפלל כדי לעצור את זה. אבל על משכן שילה, שזה התיקון של יוסף, כאן הוא בוכה, כי כואב לו והתיקון איננו בידיו, אלא בידי אחיו.
חברים יקרים, לא פעם קשה וכואב, הדמעות כבר חונקות והייאוש כבר בפתח, אבל, כאן עלינו לעצור לרגע ולבחון בחינה של אמת. אם יש עוד סיכוי לתקן ולשנות, לא נאפשר לבכי לבוא, אלא נעשה, פשוט נעשה, עד הרגע האחרון. אם כבר לצערנו אין מה לעשות, נאפשר לכאב לעלות ולצאת גם לדמעות ולבכי.
יהי רצון שנדע רק בכי של שמחה ודמעות של אושר כל ימי חיינו.
שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי

ו' בטבת תשע"ו

^